יש גם חיובי בשגרת הקורונה

השבוע בני הנוער בבית הוזמנו לטיול.

יציאה מהבית, יציאה לטבע, נורמליות, כיף!

באופן מפתיע ההענות מצידם היתה חלקית, והיו שאף התלוננו והחליטו לוותר על החוויה.

היה מי שחשש להפסד הלימודים בזום,

היה מי שהתקשה לוותר על המפגש עם החברים במגרש (בהתאם להנחיות, ברור...)

והיה מי שחשש שהטיול לא יאפשר לו לצפות בטלוויזיה במשחקי הכדור האהובים עליו בשעות הערב.

הופתעתי, והתאכזבתי.

סופסוף טיפת נורמליות ואתם מתנגדים?!

אבל  - למדתי משהו מפתיע, וחשוב

במיוחד לנוכח ההסתכלות הכל כך פסימית שלנו את התקופה -  

הילדים (וגם אנחנו) אוהבים שגרה – זה מוכר וידוע.

מה שפחות מוכר ויותר מפתיע, הוא שהם אוהבים את השגרה החדשה, והם מחוייבים אליה.

המורים, מחוייבים לתפקיד, והילדים מצידם מחוייבים ללמידה.

הלמידה מתקיימת באופן סדיר, כך שמתקיימת חוויה של שגרת לימודים.

הילדים לומדים, מתקדמים, ורוכשים ידע.

יש להם מורים קשובים שנענים לצרכים ולבקשות שלהם, ובהתאם הם משנים את הלמידה.

אני ערה לכך שיש לי ילדים שהלמידה באה להם בקלות, והמאמץ מצידם לא רב.

אבל הקול הזה לא נשמע, וחשוב גם להשמיע אותו.

באין מבוגר, ולנוכח הלמידה הא-סינכרונית, הילדים הפכו גם לומדים יותר עצמאיים.

המורה לא זמין, ההורה לא זמין, ולכן נשארתי רק אני, הילד, עם עצמי.

הם לכן יותר מתנסים במצבי אי ידיעה, הם יותר מתמודדים עם שאלות עצמאית, הם יותר מפעילים ופועלים אחד עם השני.

פתאום "חרדי-הטכנולוגיה" בבית, באים לעזור לי לפתור בעיות טכנולוגיות במחשב.

גם ניהול הזמן השתפר דרמטית. הם יותר אחראים לקימה בבוקר, נכון יש איחורים אבל התרגולת מאפשרת להם להתקדם גם בתחום הזה.

הם אחראים יותר למשימות שהם מקבלים והם עושים אותם.

גם פה מגיעה מילה טובה למורים במסגרת העל יסודית – שמציבים גבולות ברורים.

לפעמים הגבולות נחווים לא הוגנים, אך בטווח הארוך הם נושאים פירות ומכניסים את הילדים למסגרת ולכללים מוכרים.

עוד נושא שהתקופה מזמנת –

אני משתדלת להגביל את שעות המסכים לילדים, אם כי שעות המסך גדלו דרמטית.

אבל – העובדה כי הם משועממים, גרמה לחלקם למצוא אפיקי עיסוק נוספים.

ילד אחד העז לבשל, ילד אחר למד לערוך סרטים, וילד אחר למד להכניס כלים למדיח ואפילו לגלות את מגירת הסכו"ם...

השעמום גרם להתנסות בעוד תחומים. התנסות ראשונית, לא מקיפה כמו שהיינו רוצים, אבל טעימה נוספת של תחומים שלא נגעו בהם.

השהות בבית, ואי השהות בבית של ההורים, גם הובילה אותם לקחת יותר אחריות על עצמם, ועל תפקידם בבית. הם אמנם לא עוזרים ביוזמתם (אולי צריך עוד כמה שנות קורונה בשביל זה), אבל גם כאן "אם אין אני לי מי לי" – אם אין הורה שיתן אוכל, או ישטוף כלים, אעשה זאת בעצמי.

ופתאום – הם יודעים יותר, הם מתנסים יותר, הם עצמאיים יותר.

ולסיום, אם הצלחתי לעצבן את חלקכם בשלב הזה, אני מזכירה שאני פסיכולוגית.

אני נפגשת לאורך כל היום עם הכאב, עם הקושי, עם השונות, ועם הילדים שמתקשים להסתגל.

ובכל זאת, פתאום השבוע, התגובות של הילדים שלי נתנו לי עוד מראה למה שגם קורה לקבוצה לא מדוברת של ילדים. איך בכל זאת יש גם לימונדה בתוך הלימון.

ועוד דבר – כל הנאמר לעיל, אין משמעותו שאני מעוניינת שהמצב ימשיך. הלוואי ותגמר התקופה ויחזרו למסגרות.